מוזיקה עושים באהבה: ג'מייקה חוגגת 50 שנה של מוזיקה
5 באוגוסט 2012  //  By:   //  ארלי דאנסהול, דאנסהול, חדשות, חדשות אחרונות, כללי, סקא-רוקסטדי, רוטס רגאיי  //  No Comment

מי האמין לפני 50 שנה כשהבריטים הורידו את הדגל לחצי התורן שאי קטנטן ישפיע על העולם בצורה כל כך בולטת. מהמנטו והסקא עד לדאנסהול, מחופי נגריל ועד דאונטאון קינגסטון – Jamaica Land We Love

ראשית הדרך של המוזיקה. הסקאטלייטס יחד עם קוקסון דוד

זה סיפור עצמאות שמתאים בערך לכל מדינה, יום אחד הבריטים הורידו את הדגל הקולוניאלי שלהם, והדגל הצהוב-שחור-ירוק עלה לראש התורן, ג'מייקה על המפה. נכון, גם אצלנו זה די דומה, הצבעה באו"ם, חגיגות ברחבי המדינה ועצמאות רוויה במאבקים, עד עצם היום ממש. ג'מייקה זו לא המדינה העשירה בעולם, האי הטרופי הקסום הזה שנולד רשמית ב-6 באוגוסט 1962, רווי מאבקים, בעיקר מאבקים נגד עוני, פשע ואלימות, אבל בין כל ה"רוע" שטומן לו העולם, 50 השנים האלו העניקו לעולם את מה שג'מייקה מייצאת ומייצגת הכי טוב – מוזיקת הרגאיי. אלפי אמנים שניסו לחדור ללב הציבור, מאות שהצליחו ומעטים שהשפיעו. ובכל זאת, האושר של המדינה הזו ודרך החיים של התושבים בה הם משהו שחייבים לחוות, ללמוד ולהעריך, ואפשר גם להעריץ.

היה היה: על מנטו, סקא ומנטליות הגטו

תחילת ההיסטוריה המוזיקלית של ג'מייקה מתחילה עוד בתחילת שנות ה-50, בימים בהם הבריטים עוד שלטו בעבדים האפריקאים. והבריחה הייתה המוזיקה. סגנון המנטו שהתפתח על טהרת הפולק האמריקאי. הצלילים שהופקו בעזרת גיטרות, ותופי הניאבינגי הובילו להתפתחות המוזיקה במדינת האי הקאריבי. הסקא שנוצר בעקבות המנטו הוא למעשה תחילת התרבות שהיום כולנו מכירים כרגאיי מיוזיק, הדאב שהתווסף, הביא עימו את המלודיקה. היו אלו שנים שכל העולם הושפע ממלחמת הועלם השנייה ובג'מייקה, בחרו במוזיקה כדבר המנצח. מפיקים כמו פרינס באסטר, קלמנט "קוקסון" דוד, פרינס טאבי, אוגוסטוס פאבלו ודוק ריד הפעילו עולם שלם של יצירה מוזיקלית שהניעה אי שלם – יצירת מה שנקרא הסאונד סיסטמס. וודאי רובכם מכירים זאת אחרת, היום הסאונדים שואבים אנרגיות מהרבה פחות קירות של רמקולים, אך בימים הראשונים כל ה"ביחד" היה סביב אותם רמקולים, וכל הדאנסים שנוצרו בעידן הסקא והדאב, הם הבסיס לכל.

האיש והמלודיקה. אוגוסטוס פאבלו

כשמדברים על בסיס חייבים לכוון לקינגסטון, עיר הבירה, המרכז המוזיקלי שבו התפתח הכל. מהימים של קוקסון דוד ב"סטודיו וואן" האגדי שהביא לעולם את מיטב האמנים המשפיעים והקליט בערך כל דבר שזז בג'מייקה ולמעשה הוא זה שפיתח את המוזיקה לשלב הבא שלה – הרוטס רגאיי, המוזיקה השורשית. היו שם ה"סקאטלייטס", שהיו מחלוצי המוזיקה הג'מייקנית, לי "סקראץ" פרי האגדי שבעצמו פתח לייבל בשם "בלאק ארק", היה שם ברנינג ספיר והיה ג'ימי קליף ואחד בשום רוברט נסטה מארלי, שיחד עם הווילרס שלו ולאחר מכן גם עם פיטר טוש, הכניסו את המונח רגאיי לתודעת העולם.

סוף שנות ה-60, ג'מייקה כבר עצמאית ולפעולה נכנסים שמות אגדיים כמו ג'ון הולט עם ההיפטונס תחילה ואחר כך גם לבד, הוראס אנדי, אל קמפבל, אלטון אליס, דלרוי ווילסון. גם הרכבים שהטביעו חותם כמו ה-Wailing Souls, The Toots & Maytals, האביסיניאנס, הקונגוס ומי לא בעצם – כל אלו שותפים להיסטוריה המוזיקלית המופלאה של האי. היה שם גם אחד, קן בות', שנזכר בקבלת העצמאות ואומר: "זה היה היום המהולל ביותר, הייתה הרבה שמחה. הוכרזנו כמדינה עצמאית וזו הייתה גאווה". בות' טוען כי כיום החברה הג'מייקנית הרבה פחות מגובשת: "אז היינו הרבה יותר מגובשים ברוח ובנפש". כך נוצר לו עידן הרוטס שהלך ותפס תאוצה, כשהמוזיקה מלווה כל צעד של ג'מייקה המדינה עצמאית מתפתחת.

אלטון אליס. מקום בהיסטוריה הג'מייקנית

70 פלוס: שנות הביסוס של המוזיקה

התקדמנו עם הזמן, הרגאיי השורשי כבר חיי וקיים, יש לייבלים, מפיקים ועוד ועוד אגדות נוצרות. שנות ה-70 טומנות בחובם הרבה אגדות שחלקן כבר לא איתנו, אבל היו אלו שליוו את המוזיקה עד לקיבוע שלה כתרבות.בתקופה הזו חייבים לציין את דניס עמנואל בראון, "יורש העצר" של עולם הרגאיי הותיר מורשת שלמה אחריו כשגם הוא פוסע בצעדיו הראשונים ברחובות קינגסטון ומפליא בקולו באולפני סטודיו וואן. חייבים להוסיף גם את שוגה מיינוט, עוד אמן שיצר והתווה את המונח דאנסהול, וה"Youthman Promotion" שלו הפך לזרוע מקשרת בין הקולוניה למולדת האם הבריטית, דבר שפיתח עוד יותר את המוזיקה הג'מייקנית. גם גרגורי אייזקס, אמן שחייב להיכנס לרשימת המשפיעים עם טיונים שנוצרו באותה תקופה והובילו אותו ליצור את המונח אהבה כזרם הלאברס רוק, דבר שהלך ותפס תאוצה בשנים שאחרי.

כולם לרקוד: הדאנסהול כאן, גם השנים היפות

אייזקס, מיינוט ודניס בראון השאירו מורשת אותה ניסו למשוך קדימה בשלל סגנונות. תרבות הסאונד הלכה ותפסה תאוצה, סאונדים כמו סטון לאב נוצרו להם ואמני המייק תפסו פיקוד והובילו הופעות שלמות. טנור סואו וניטי גריטי היו מביאי הבשורה לאלו שקידמו אותם, פרינס ג'אמי ושוגה מיינוט, הראגאמופין והראב א-דאב היו עוד ז'אנרים שהמקב שלהם הרקיד רחבות. בהמשך גם זרם הלאברס רוק הלך וקיבל תנופה אדירה. אמנים כמו ברס האמונד, בארינגטון לוי, סאנצ'ז וקוקו טי הובילו את הרגאיי לשנים היפות בראשית שנות ה-90.

חייב להיות במורשת הרגאיי. ברס האמונד (Jamaican Gleaner)

בשנים האלו הדאנסהול קיבל גם הוא משמעות מעט אחרת. שאבה ראנקס, באונטי קילה, בוג'ו בנטון, קפלטון וסיזלה נכנסו לזירה וכבשו כל פינה. המדינה עצמה כבר התייצבה לה בעצמאותה, ועדיין החיים הלא פשוטים תמיד ליוו את המילים של אותם אמנים ואת תרבות הגטו, אך לא פגעו במאום בשיווק המוזיקה וחווית השמחה שהיא משרה על האי כולו.

השנים הבאות יצרו זרם מאסיבי יותר של אמני דאנסהול שבשיאן נוצרו קבוצות/איגודים או איך שלא תקראו לזה. הגולי והגאזה, אמנים כמו וייבז קרטל, מובאדו, אלפאנט מאן, ביני מאן. כולם נכנסו לזירה ואמרו את הסיי שלהם בכדי לקבל לגיטמציה מהקהל ומעולם הרגאיי כולו ובכדי להפוך לאייקון.

הליריקס השתנה מעט, איבד מערכו, אך את הג'מייקנים זה לא עניין, הם אוהבים לטעום מהכל. לראייה גם אמנים כמו ביזי סיגנל המגוון, דמיאן מארלי, ג'ה קיור וג'יפשאן שהתקבלו בלי בעיות והפכו כוכבים.

השנים האחרונות של הקסם המוזיקלי הזה הופכות את הקרבה לארה"ב לנגישה. העולם הטכנלוגי והאינטרנט נותנים לכל מפיק את האמצעי ליצור ולאמנים את הרצון להקליט. פופקאן, ג'ה וינצ'י, איי אוקטיין, פרוטוג'ה, רומיין וירגו ואחרים נהנים מגלי היצירה החדשה הזו, כששנים רבות לפניהם. לצידם, דון קורליאון וג'יניוס מקרגור שוחים בזרם ההפקה ואחרים מנסים להידמות להם.

שנים רבות של מוזיקה לפניו. רומיין וירגו

אין מדינה שהשפיעה על העולם בכזאת עוצמה מוזיקלית וזהו כוחה של ג'מייקה לצד הראסטות בהרים, החופים המדהימים, הטרופיות של הקאריביים, צמחי הקנאביס בכל עבר והפשטות שמלווה את החיים במדינה הקסומה הזו. זו הסיבה שכולם מתחברים לתרבות הזו, מוזיקה – רגאיי מיוזיק. כל שנותר לנו מישראל הוא פשוט לשמוח, לאהוב, להאזין ולחייך על שנחשפנו לקסם הזה. Jamaica Land We Love

About the Author :

Leave a reply